שבט מוסר · פרק ט״ז, ב׳

אמרו, כשחלה רבי אליעזר הגדול ז"ל, נכנסו חכמים אצלו, כיון שראה אותם אמר, תמה אני על חכמי הדור אם ימותו מיתת עצמם, אמרו לו רבי למה, אמר להם מפני שלא שמשתם אותי, לאחר כך נכנס רבי עקיבא בר' יוסף, אמר לו מפני מה לא באת לשמשני, אמר לו מפני שלא היה לי פנאי, אמר לו עקיבא תמה אני אם תמות מיתת עצמך, באותה שעה נתחלחלו אבריו של רבי עקיבא ונמס דמו בקרבו, אמר לו רבי, מיתתי מאי, אמר לו שלך קשה מכלם (מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה) אמר לו רבי למדני, באותה שעה שנה לו שלש מאות הלכות פסוקות על בהרת עזה כשלג (בהלכות מראות נגעים). קרא להורקנוס בנו וישימהו על צד ימינו, בכה רבי אליעזר ואמר, בני עד היום הייתי מתנהג עמך ברוגז ולא הסברתי לך פנים כדי לכוף אותך ביראת קונך, ועתה בני הנני הולך בנועם ה' והדרו, בא ואלמדך אורחות חיים: פתח רבי אליעזר ואמר, ה' שמעתי שמעך יראתי וגו'. בני שים נא כבוד לה' ותן לו תודה, וזכור כי מחומר עשאך והוא הוציאך לאויר העולם וכוננך בעצמות עצם אל עצמו, והכניסך בעולם הזה, ואתה לא הכנסת בו, כי הוא אינו צריך לך ואת צריך לו. בני, אל תאמן בעצמך עד יום מותך, הלכתא כרבנן הלכתא. אבל אל תאמן עצמך בשלות גופך בעולם הזה. כמה שכבו על מטתם ולא קמו. כמה שכבו על מטתם שמחים וטובי לב וקמו בחלאים רעים, כמה שכבו על מטתם בריאים וקמו במכאובים רבים. בני הוי זהיר להתאבק תמיד באבק עפר רגלי החכמים, ואל תסמוך על דעתך ואינך רשאי לומר קבלו דעתי. בני, ירא את ה' אלהי אביך ועבדהו, והוי זהיר בקריאת שמע של ערבית ובתפלה של שחרית, כמו־שאמר דוד המלך ע"ה ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. כמו שתקנו אבות הראשונים. ותפלת ערבית שים תחלה לכל התפלות, כי יעקב אבינו תיקנה, והקב"ה עשאו ראש לכל האבות, שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. בתחלה הזכיר שמו הקדוש עליו, ואח"כ אלהי אברהם ואלהי יצחק. בני תהא קל כצבי, ואל תהי עצל לקרוא קריאת שמע בעונתה, ואל תעכב אותו לשיעור דרבנן, כי הזריזין והזהירין מקדימים למצות, וכל הקורא קריאת שמע בעונתה נותן כבוד לבוראו. בני הוי זהיר בקריאת שמע שעל מטתך, ולקדש עצמך ולברך לבוראך, ושכבת וערבה שנתיך ולאחר שתקדש עצמך בזה, אל תספר בדברים בטלים ואל תספר עם אשתך בדבר אחר, הואיל וכבר קדשת עצמך בקדושת קונך, כי נשמתך תעלה ואינך יודע היאך יקבלו לעמוד לפניו, והקיצות היא תשיחך. בני, הכהנים נכנסים לאכול בתרומתם ונשמתך עולה באותה שעה, אם תזכה תכנס ביניהם, ואם לאו ידחו אותך לחוץ. בני, כשתעור תשנתך בחצות הלילה, אז תספר עם אשתך בקדושה ואל תנבל את פיך אפילו דרך שחוק, כי אתה עתיד לתת דין וחשבון על שיחה שבינך לבין אשתך ובהקיץ משנתיך אל תפנה לבך בהרהורים רעים, כי ההרהור מביא לידי מעשה, הנה מה טוב ומה נעים כשהקב"ה נכנס עם הצדיקים, שתהיה מצוי בתוכם למשוך חוט של חסד עליך להיות גורלך עם הצדיקים בגן־עדן, ואם תזכה ותהיה עמהם אשריך וטוב לך. הוי זהיר בכלי של מים סמוך למטתך, וכשתקום בבקר אל תקח חלוק ללבוש קודם נטילת ידים, לא מידך ולא מיד אחר שלא נטל ידיו, כי רוח הטומאה שורה על הידים ואל תעביר אותה על עיניך, פן יכשלו רבים במראית עיניך כי אין ברכה שורה בראיית עין שקבל טומאה, ואי עביד להסתכל בשונאו, שונאו נמלא ואוהבו נכשל. הוי זהיר לנקות גופך ולפנות דירת נפשך שלא תשקציה ואל תגרום להיות נמאס. בני הוי זהיר בנטילת ידים, כי נטילת ידים בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם, וכל המזלזל בנטיל תידים, הרי זה מנודה לשמים, וכל־שכן שאין לו חלק לעולם הבא. וכשתרחץ ידיך זקוף אצבעותיך למעלה וברך ליוצרך ואל תברך עד שתהיו הידים נרחצות, כי אסור להזכיר קדושת שמים בלכלוך הידים כשהם מזוהמות, ואל תטול ידך ממי שלא נטל ידיו. בני, אל תלבש בגדיך בלא ברכה, כי כשם שנהנה האדם לתת אוכל לנפשו וצריך לברך, כך צריך לברך על הנאת המלבוש בכל עת שלבש, ומי שלא ברך על מלבושיו, ילבש ברימה וגוש עפר בקבר, וקשה אותה רימה כמחט בבשר החי. בני הוי זהיר להתעטף בעטיפת מצוה (טלית מצוייצת), כסוי מצוה על גוף צדיק ינוח, וכל מי שאין לו כסוי מצוה על לבושו בגופו, קרא לבושו בגד בוגדים בגדו. כי מעיד עדות שקר בעצמו. בני הכון לקראת אלהיך ושים עטרת תפארת בראשך כשמן הטוב על הראש שהם התפילין, שם יוצרך ולוית חן הם לראשך, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וקשור על זרועך חותם תבניתו, הוא מראה דמות כבוד ה'. בת קול יוצאת בכל יום ואומרת, הכירו נושאי כליהם, שלשה מלאכים הולכים לפני האדם באותה שעה ומכריזין ואומרים תנו כבוד לדיוקנו של מלך ששכינת אל על ראשו. ואומר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. בני אל תשכים בבית חבריך להזכיר עליו שם שמים לברכו, כתיב תחת שלש רגזה ארץ. ואחד מהם שפחה כי תירש גבירתה. וכל המברך נשמת חבירו קודם ברכת השם, מוריש לשפחה ירושת הגברתה.