שבט מוסר · פרק א׳, ד׳

ואם אמור יאמר האדם, כיון שאין דבר שיעמוד נגד התשובה אחטא ואשוב, כבר אמרו חכמים ז"ל, האומר אחטא ואשוב (אחטא ואשוב) אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכו', טעמו של דבר לפי שהתשובה היא בית מנוס לחוטא לנוס ולהסתופף בצלה, וכיון שכן היא סניגור שלו לפני המקום עד שימחול לו, אך כשאדם חוטא על סמך התשובה, נמצא עושה התשובה שורש המחטיאים, ובהיות כך נעשית היא קטיגור שלו, ואנה ינוס לעזרה כשירצה לשוב, כי אין לו מקום שיוכל לנוס אל התשובה, שהרי עמה חטא והיא קטיגור שלו, אם כן אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. הנה במקום שיתחכם האדם לבקש אופנים לחטוא ולהציל אחר כך מן החטא באומרו אחטא ואשוב, יחשוב אופנים שלא לחטוא כלל בשומו נגד עיניו דטעם החטא כמו רגע ועונשו אין מספר, ומנזקו גם אחרים ניזוקים עמו, הבט וראה מה כתיב בחוה ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל, הרי בעבור שהתאותה דבר אכילה שהנאתו כמו רגע, גרם לה מיתה ולאישה ולכל הבאים אחריו עד סוף כל הדורות, וגם לכל בהמה חיה ועוף, כל הקללות הנמרצות שנתקללו והנזוקים שגרמו במציאות העולם עצמו, שנתלבשו כל הדברים בקליפה ונתקלקלו צנורי ההשפעה, ראה בעיניך כמה חטא אחד גורם, ובשומו אדם כל זה לנגד עיניו, יבא לחשוב דכפי גודל הנזק הגורם בחטאו כך עונשו ויפרוש מלחטוא, ואם חטא יתקן את המעוות, ואם נתעצל מקיום המצות ישתדל בכל מאמצי כחו לקיימם ובפרט מצוה שנפשו מתאוה יותר בה מבאחרות, שבודאי על זו נתגלגל בזה העולם, ואם לא יחזיק בה לקיימה צריך להגלגל פעמים אחרים עד שיקיים אותה מצוה, ונמצא בכל פעם טועם טעם מיתה וכמה מהצערות העוברות על הנשמה מביעתותא דמלאך המות וצער של חיבוט הקבר וכדומה, ונפשו תובעת ממנו דין, איך מביאה בכל פעם בצערות אלו, כי נפשו לעולם נוטה לצד הטוב כיון שממקום קדוש חוצבה, איך האדם בבחירתו מכריחה לצד החומר ומכניס אותה בכלל העונשים, ואיך ולמה בעבור שעה אחת של קורת רוח להיות יושב ובטל ושלא לטרוח בקיום המצות, מכניס נשמתך בתוך העונשים ודוחקים וצערות זמן רב, לכן מי שחננו השם בעינים לראות ולב להבין במאורעות שאירעו לרשעים שעברו חלפו מן העולם, ומה נשאר בידם מן התענוגים אשר אחריהם רדפו ומן המטעמים אשר בהם חשקו ומן הטיולים אשר בהם דבקו ומיני דברי חשוקים (והיתולים) ודברי ליצנות אשר שיניהם שרקו ומהמושבות זכי האויר אשר בהם דבקו, ומרוב הון שקבצו וחטפו וגנבו וערקו, האם נמצא באחד מהם שהוליך עמו דבר לקבר, אך יצא יצא בפחי נפש בעוזבו את המנוחות אשר בהם הורגל והולך לאנחות במקום עפר רימה ותולעה, יזורה על נוהו גפרית, יוצע רימה תחתיו ומכסהו תולעה ואיה כל תענוגיו ונועם חשקתם, ובהביטך בן אדם מה שעבר על אחרים למה תרדוף אתה אחר כל אלה הדברים הזרים, להשביע נפש מרורים ולמוסרה ביד צרים המה המקטרגים הצוררים, ולמה לא תחמול על נפשך ועל נועם תבנית צלם גופך למוסרו בידן ולהשליכו בתוך גחלי רתמים בטיט היון של גיהנם, להשחירו ולהתיכו כאשר ניתך הזפת בפני האש, אשר על כן תן עצה אתה בנפשך לברור בדרך החיים בעסק התורה והמצות, וגם להצטער עצמך זמן קצוב הם חיי עולם־הזה כדי שתתענג זמן רב בלתי סוף ותכלית, ואל יעלה על דעתך כאשר עלה בדעת הרבה שנאבדו בידם באומרם כיון שמכיר אני בעצמי שאין בדעתי להבין ולהשכיל, איני עוסק בתורה, טועה הוא בדבר, שהרי הוא מחוייב לעשות מה שנצטוה לעשות, ואם יבין יבין, שהרי והגית בו יומם ולילה כתיב ולא כתיב ותבין בו, וכן תמצא בדברי התנא אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, ואינו אומר אם הבנת הרבה אלא למדת אמרו, ותשתדל להבין ואם תבין תבין, ואם לא שכר לימודך בידך, וכמאמר התנא לפום צערא אגרא ומה גם שאמרו האדם איני לומד מפני שאיני מבין, הוא פיתוי היצר, יתמיד בלימודו וסוף הבינה לבא, שבראות קב"ה חשקו בתורתו ודבקותו בה, פותח לו מעייני החכמה, דכתיב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה: והנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריה, ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך, לעולם יהיה עיקר לימודך בדבר של תורה שליבך חפץ יותר, אם בגמרא גמרא, ואם בדרוש דרוש, ואם ברמז רמז, ואם בקבלה קבלה, ורמז לדבר כי אם בתורת ה' חפצו, כלומר תורת ה' תלויה בדבר שלבו חפץ לעסוק, וכמ"ש האר"י זלה"ה בספר דרושי הנשמות והגלגולים פרק שלישי, וז"ל: יש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעסקם בדרוש, ויש ברמז, ויש גם כן בגמטריאות, ויש בדרך האמת, הכל כפי מה שעליו נתגלגל בפעם ההוא, כיון שהשלים פעם אחרת בשאר העניינים, אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכלם, עכ"ל. ואל תביט ותשגיח לדברי המנגדים על מה שחשקת לעסוק בתורה בגמרא או בפשט או בדרוש וכו', באומרם לך למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה, משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם, ואם תשים דעתך לדבריהם, יכריחוך להתגלגל בזה העולם פעם אחרת ולעבור נפשך בחרב חדה של מלאך המות ולטעום טעם מיתה, ולכן לא תשמע לדברי המשחית נפשך, כי דע שהשטן מתלבש באלו האנשים לדאוג ולהצטער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה, בחלק שֶׁאִוְּתָה נפשו לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה, ולהכריחו גלגולים אחרים, וכשם שבדבר שחושק יותר האדם ללמוד, משם יבין שעל דבר זה נתגלגל להשלים, כך צריך האדם שידע שורש נשמתו ומהיכן נמשך ועל מה בא לתקן ולהשלים, כמו שאמר בזוהר שיר השירים על הגידה לי את שאהבה נפשי וכו'. וכדי שיבין יראה באיזה מצוה תקיף יצרו יותר לבטלה יתחזק בה לקיימה, כי בודאי על מצוה זו נתגלגל, וכדי שלא ישלים חוקו מנגדו יצרו לבטלה להוציאו מן העולם בידים ריקניות, וזהו שתמצא בחכמי התלמוד השלימים, שברוב חכמתם היו משיגים על קיום איזה מצוה נתגלגלו, והיו מחזיקים בה יותר משאר המצות, כדאמרינן בשבת דף קי"ח ע"ב, שאל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אביך במה היה נזהר טפי, והשיבו במצות ציצית וכו'. ויש במצות אחרים, לפי שהיו מכירים בחכמתם על מה באו להשלים.