ספר הישר · פרק ז׳, ד׳

דע, כי בעלי הפועל הם שלושה: הנברא הוא ידוע ואינו יודע, פעול ואינו פועל והבורא יודע ואינו ידוע מברואיו, והשלישי הנשמה, אשר היא בינונית בין הבורא ובין הנברא, וקבלה מכח הבורא להיות יודעת, ומכח הנברא להיות ידועה, והכח, אשר בו היא יודעת, יעיד כי לא תמות כלל, מפני שהיא פועלת הכל ואין לה פועל. ועל כן לא פעל בה המות פעולתו. והכח, אשר בו היא ידועה, יעיד כי תמות, מפני שהיא פעולה לדבר אחר. ועל כן נאמר, כי יש בה שני כחות: כח יודע וכח ידוע, כשיגבר אחד אין כח לשני, כי הוא הפכו. ועל כן נאמר, כי כח הידוע הוא הסכלות, בעבור כי הידועים הם המתכות והצמחים והנבראים ולא תהיה ידיעת הנפש אלא בדבר שסכלה קודם זה. ועל כן נשגב הבורא מלשלוט בו הכח היודע, כי אילו יהיה יודע יהיה הוא ידוע. ואחרי אשר הנפש יש בה אלה הכחות, נאמר, כי אם יגבר בה כח היודע לדעת דרכי האל יתברך, ועניניו, והדברים הטובים בעיניו, לא שתהיה הנפש יודעת אותו, רק דרכיו, ומידותיו, והמעשה הטוב בעיניו. ותחביר אליהם להיות יודעת קצת מעניני ברואיו ומסודות בריאתם זאת הנפש לא תמות כלל. אך אם יחלש זה הכח תהיה בה איולת. ובידוע, כי זאת הנפש תמות כאשר תמות נפש הבהמה. ועל כן לא נאמר, כי נפש החכם, כשיהיה רשע, היא נקראת נפש יודעת, כי אין כוונתנו לחכמות הזרות, כי אם אל החכמות הישרות, אשר ילמד אדם מהן דרכי האל. לזה ייקרא חכם, וזאת תחיה ולא תמות נפשו כלל.