ספר הישר · פרק ז׳, ב׳

דע בני, כי כאשר חלי הגוף בא מהשתנות ממסך התערובות, אם בתוספת אם בגרעון, או בשינוי כחם והתוספת היא כגון שירבה הדם בגוף ותעורר חליים קשים, או שתרבה המרה האדומה או השחורה ותעורר חליים משונים, או שתרבה הליחה הלבנה ותעורר כמו כן חליים, וכאשר התוספת תעורר חליים, כן החסרון יעורר חליים אחרים הפך הראשונים. גם כל אחת מאלה התערובות, כשתעמוד בקו המישור, וישנה בהן שינוי רע, יעורר חליים, כגון הדם כשיהיה שרוף וישתנה להיות שחור, וגם אף על פי שלא יחסר ולא יוסיף, יעורר חליים, וכן כל אחד כשיוסיף על הקו, בין בכמותו בין באיכותו, יעורר חליים. על כן צריך לגוף, בעת יעוררו עליו חליים כאחת מאלו שלושת הסיבות, או במקרה אחר זולתן, כגון הכאה, או שרפת אש, או ביגיעת הגוף, וכדומה לו, ראוי למהר לרפאות המחלה בטרם יגדל ויוסיף החולי. וכפי תוספת כחו יחלש כח הגוף, ויתקבץ על האדם היזק ויאבד. לפיכך אמרנו, שצריך לכל משכיל, כשירגיש חולי בגופו, למהר לרפאותו. וכאשר אמרנו, כי חליים יתעוררו בגוף, כן יש לנפש משינוי הכחות, או משינוי האיכות, או משניהם כאחד, או ממקרה אחר. וחלי הגוף הוא חילוף מנהגו, כשיחלשו פעולותיו הטבעיות או ישתנו, בזה יוודע החולי, וכל עוד היות פעולות הגוף הטבעיות הולכות לתומן, ונוהגות על מנהגן, ולא ייבטל דבר מהן ולא ישתנה, נאמר, כי לא ייקרא האדם חולה, והנה לך האות במה שנבדיל בין החולי והבריאות. ועל כן נאמר, כי יש לנפש עצמה כמו כן חליים רעים, יבואו מהסיבות, והם ההרגשים, וכל אחד מהם יחליאנה, בין שיוסיף הדבר המחליא באיכותו בין שיחסר ויוודע חלי הנשמה בשעה שישתנו פעולותיה הנפשיות או תתבטל אחת מהן, ועל כן צריך לרפא אותה ולהראות הדרך אשר בה יוכל לתקן עניניה.