ודע, כי החכמים החסידים בתחילת תנאי עבודתם יקחו לנפשם זה התנאי לכבוש כעסם, ולא יכעסו ולא ישטמו, אך לבם רחב לקבל מעשה אדם אם טוב ואם רע, ואם יזיק להם אדם נבזה, תיקר נפשם מלחלל כבודם עמו ולהשיב לו גמולו, ואם יזיק להם אדם נכבד, יסבלו דבריו ויתאפקו. ועל כן ברצות עובד אלהים להסיר כעס מלבו, הוא צריך להרגיל נפשו בהכנעת קושי לבו, ויישבע לבל יכעס, וישים בין עיניו זכרון מעלתו, וכי הוא עפר ואפר, ואז ייכנע לבבו. ואם יזיק לו אדם, ירחיקהו במענה רך, או ישים הדמי רסן לפיו, ויחשוב כי לא ייקרא המשכיל ״משכיל״, אם לא יהיה מושל ברוחו. וכשיביא נפשו במסורת ברית ושבועה לבל יכעס ימים מספר, יהיה לו כמו רפואה מרה כלענה, אשר ידע כי תמנענו ממחלה קשה ועזה ונשבע לאכול תמיד ממנה. וכשיעשה זה הדבר אפילו שני חדשים, ויראה כל מיני הכעס אשר עברו עליו, וסבל הכל בסבר פנים יפות, יכיר בעצמו כי הוא גבור ומשכיל.
ספר הישר · פרק ו׳, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet 357
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ספר הישר, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
