ספר הישר · פרק ו׳, מ״ד

על כן אומר, כי המרגיל נפשו בעבודה, אל יתחיל בענינים קשים כי אם בענינים קלים, ואם לא יוכל לעשותם, אף על פי שהם קלים, יעשה קצתם, וכל אשר ילך יוסיף עליהם, ובראותו כי תקוץ נפשו, ימעט מהם ויעשה קצתם, ואל יניח הכל, כמו שפירשתי. והענינים הקלים הם, כגון התפילה, ושאילת שלום, ולעזור לעניים כפי יכלתו, ולבקר חולים, וללוות מתים. אך הענינים הכבדים, כגון להתענות בצומות, ולהימנע מכל תאוה כשתזדמן לו, ולהישמר מן האונאה, והגזל, והשבועה, והכעס, והקנאה, ולאסור מותר, ולהתיר אסור יש לאדם לחנך נפשו ולהרגילה, כאשר ירגיל האב לבנו ללמד אותו דרך ארץ, כי הוא צריך בראשונה ללמד לו העסקים הקלים אשר אין בהם טורח ולא יגיעה, וכל אשר ילך יוסיף עליהם, ואז לא יקוץ בהם הבן. אך אם בתחילה ילמדהו העסקים הכבדים, יקוץ בהם, ויהיה לו סיבה למאוס הכל ולא ישוב אליו, ועל כן אין דבר אשר יוכל המשכיל לכבוש בו יצרו, כמו שיזכור לנפש הטובות וההנאות שיש בעבודת האל והרעות הבאות למי שלא יעשנה. ואם תאמר, כי יש אנשים אשר לא ישמעו ולא ייכנעו מדעתם בשמעם המידות האל ותוכחותיהם. דע, כי האנשים ההם אין לאל חלק בהם ולא בתפילתם, וראוי להעלים עינו מהם ומן תפילתם, ועליהם נאמר (יחזקאל ב) ״אם ישמעו ואם יחדלו״.