ספר הישר · פרק ו׳, ד׳

התאוה - היא ראש ושורש לכל המעשים הרעים, וכשיתן אדם רשות לתאוותו, לא יישאר מעשה מן המעשים הרעים אשר לא יעשה אותם. והתאוה היא מצויה בעשרה דברים: במאכל, ובמשתה, בנשים, בעושר, ובשררה, ובעסקים, ובמלבוש, ובמרכב, ובתענוגי הגוף ובשאר מיניהם, ועל כן צריך אדם לכבוש אותה ולרפא זה החלי, כי כל חלי לא יתרפא אלא ברפואה אשר היא כנגדו, כאדם שיש לו קדחת חמה יתרפא ברפואות קרות, ואם הוא חלי קר יתרפא ברפואות חמות, ועם הרפואות צריך לישמר מכל דבר מוסיף על חליו. וכן אנו צריכים לדעת התאוה וכחה וכל עניניה, ונעשה לה רפואה היפך ממנה. ואני אומר, כי כח התאוה תקום מכל אחד מעשרה דברים אשר זכרנו. ונאמר, כי הפך תאוות המאכל והמשתה הוא ברוב התעניות ולהמעיט רוב האכילה והשתיה, והפך תאוות הנשים חברת מתי יושר והחכמים, והפך תאוות העושר להתחבר לעניים ולמרודים, והפך השררה להתחבר לשפלים ונמוכים, והפך רוב העסקים לחשוב במות אשר ישבית ויכלה כל העסקים וכל המעשים, והפך תאוות המלבוש שק ואפר ותחת תאוות המרכבה ללכת רגלי תמיד ולהכניע לבו, והפך תאוות העידון להרחיק המעדנים. וכל הרוצה לרפא חלי התאוה, ירגיל נפשו באלה הדברים, ואם תהיה התאוה חזקה עליו, יעביר על לבו כי במותו יעזוב הכל, וטוב שיעזבנו ברצון נפשו כדי להשיג רצון האל, יתעלה, משיעזבנו בעל כרחו וימצא חרון האל, יתעלה. ואם יתחיל להתעסק בזה ויראה כי התאוה תתקפהו, צריך להרגיל נפשו בכל אחד מעט מעט, ויוסיף בכל יום ובכל שבוע, וכאשר יקוץ בהם אל יתייאש, וידע כי אחרי אשר יעמוד על רשעתו ימים, אז יכיר הרעות אשר עשה, כי הכעיס אלהיו מהתחילו דבר ולא הוציאו לאור. ועל כן, בהעביר כל זה על לבו, מיד יחזור ויינחם מרעתו.