ספר הישר · פרק ה׳, ח׳

וכאשר האהבה הגמורה באל, יתעלה, תצמח מן האהבה ההיא היראה, כי אנו רואים כל מי שיאהב לאדם אחד בעבור מידות טובות שיש בו, תהיה האהבה עול על צוארו, ותכניעהו לבקש רצון האהוב, ולא ימצא מנוחה רק בעת יגיעתו בעסק האהוב, ותמתק לחכו היגיעה יותר מהמנוחה. ובעת יעשה האוהב לאהוב דבר אשר ייטב בעיניו, אז תיקר נפש האוהב בעיניו, מפני אשר יכול למצוא חן בעיני אהובו לעשות דבר אשר ייטב בעיניו, ואם יזדמן לו דבר חטא, או שגגה, או יעשה דבר אשר לא ייטב לאהובו, יהיה האוהב משתומם, ונכלם, ויתגנב, כאשר יתגנב העם הנכלמים. וזה הדבר מכח האהבה, אשר היא כעול ברזל עליו, להכניע האוהב לאהוב, כאשר אמר הכתוב (שיר השירים ח) ״כי עזה כמות אהבה״. ואחרי אשר האוהב תכניעהו האהבה לאהובו לבא בכפל רצונו, יש לנו לפרש, מדוע יש באהבה הכח הזה. ונאמר, כי אהבת האוהב לאהובו תהיה בשביל המידות הטובות אשר באהוב, ונפש האוהב גם כן יש לה קצת מידות טובות. ועל כן, זה המעט אשר יש באוהב ממידות טובות ימשכהו הרבה, כאשר ימשוך כל מין אל מינו, והוא לאות על בעל נפש נדיבה, שהוא נמשך לכל דבר נכבד וזאת היא האהבה. אבל ההכנעה אשר באוהב להשלים רצון האהוב הוא, מפני שיכיר האוהב יתרון האהוב עליו, כאשר יכיר התלמיד יתרון רבו, והעבד יתרון אדוניו, ועל כן ייכנע לאהובו בהכירו יתרונו עליו. וזה הדבר יראת האוהב לאהוב, כאשר יירא העבד מאדוניו, והתלמיד מרבו מפני היתרון אשר לו עליו, ועוד שיקוה ללמוד תמיד ממידות הרב, ומחכמתו, וממוסרו ואלה המידות יכריחו שיהיה האוהב ירא מאהובו, אם כן הנה נתבאר, כי מן האהבה תצא היראה. וכאשר נאמר כי האהבה והאוהב אפשר שיהיו מבני אדם מצויים, כן נוכל על הדרך הזאת לדעת, כי על הענין הזה היא אהבת אדם לבורא, ואם יאמר אומר, אין להמשיל אהבת הנברא לאהבת הבורא יתברך, נאמר, כי אנחנו ברואים, והאהבה אשר ירגיל האדם בבורא, אף על פי שיש הפרש בין האהוב הנברא ובין האהוב הבורא, אין הפרש בין הכח האוהב לבורא ובין כח האוהב הנברא, כי הוא אחד, ועל כן לא יבקש ממנו הבורא יתברך, כי אם יכלתנו, ויהיה חשוב בעיניו כאילו אהבנוהו כפי הראוי לו. וצא וראה הצדקה שאנו נותנים לבורא יתברך, כי לא נוכל לעשות לכבודו אלא כפי מה שנוכל לעזור איש לאחיו ואיש לרעהו, והבורא יקבל אותו כאילו עשינו לפי הראוי לו.