ספר הישר · פרק א׳, ב׳

מן הידוע, כי כל מבוקש יעיד על מבקשיו, וכל מעשה מעיד על תכונת עושהו, ועל כן ראוי לכל משכיל להתעסק במבחר העסקים, למען יהיה לאות על שכלו. ומזה ידענו, כי אין העסק הנבחר מכל העסקים והמעשה הנכבד מכל המעשים כי אם עבודת האל יתעלה, כי הוא יעיד על רוב שכל האדם ועל שלימותו. וכל חכמי העולם יאמינו וישכילו, כי השכל לא יוכל להשיג לבד משני דברים. האחד - הבורא והשני - הנברא, ואין עוד זולתם. וכן יאמינו, כי הבורא הקדמון, והנברא מחודש, וכי הבורא אין לו תחילה ולא תיכלה, ולכל נברא יש תחילה ותיכלה. וכן יאמינו, כי אין לבורא צורך לדבר בעבור כי כל נצרך הוא חסר לדבר שהוא צריך לו ובו יהיה שלם, והבורא שלם, על כן אין לו צורך לדבר. ואחרי אשר אין לו צורך לדבר, נלמד מזה כי הוא לא ברא עולמו לצורך, ואחרי אשר לא בראו לצורך, נוכל לדעת כי בראו נדבה לגמול טוב לזוכים לו, כאשר אמר (ישעיה מג) ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו״. והראיה על זה מדרך הכתוב בבריאת העולם, כי במעשה בראשית הוא אומר על המאורות (בראשית א) ״ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ״. ולא אמר ״להאיר על השמים״ ולא ״לשמים״, כי אם ״על הארץ״, אם כן נדע כי לא נבראו המאורות לתועלת הבורא ולא להאיר לשמים, כי אם להאיר לארץ ויושביה. ועוד נכיר, כי אילו יהיה הנברא לתועלת הבורא היה קדמון כמוהו, כי תועלתו לא נפרדה ממנו, רק היתה מצויה עמו תמיד. ואחרי אשר נדע כי העולם מחודש ואינו קדמון, נדע כי טרם היות העולם לא נצרך הבורא אליו, וכאשר לא נצרך אליו טרם היותו, כן לא נצרך אליו אחר היותו, רק כל כוונתו בבריאתו העולם היתה לתועלתנו.