והחלק המתר הוא מה שהוא הכרח לאדם לדבר לצרך פרנסתו ותקון גופו. ובזה צריך למעט ולדבר בדרך קצרה, ועל זה נאמר (ברכות סא, א) יהיו דבריך (רוצה לומר, מה שהוא לצרכך) מעטים. ומה גם כשמכרח לדבר עם אשה צריך למעט ולקצר הרבה, שהרי שנינו (אבות א ה) אל תרבה שיחה עם האשה. באשתו (נדה) אמרו, קל וחמר באשת אחרים. ורבי יוסי הגלילי לפי שאמר לברוריא באיזה דרך נלך ללוד, שהיה יכול לקצר ולומר, באיזה ללד, קראה אותו גלילי שוטה (ערובין נג א). אבל כשידבר מה שהוא מכרח בלי תערבת דבור של אסור ויהא מקצר ועולה, אז הוא מתר. ומי שכל מעשיו לשם שמים ואינו עוסק אלא בהכרחי לצרך השם יתברך אז כל מעשיו וכל דבוריו למצוה יחשבו. ומי ששם שמים שגור בפיו על כל אשר יעשה ואשר ידבר הוא כמו ה"אלקימיא" שמהפך העפרת לכסף, כך זה מהפך כל מעשה הרשות למצוה, שכמו שההכנה לשבת היא גופה מצוה, כך כל הכנה לעבודת השם יתברך למצוה תחשב (וכמו שנכתב בערך "הכנה"):
פלא יועץ · פרק ס״ב, ט״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פלא יועץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
