וכל שכן שיש לחוס על עניי ישראל, שכשמנהג העיר באיזה הוצאות, שומרים המנהג יותר מדין תורה יחד עשיר ואביון. ויש עניים מרודים שאין ידם משגת על ככר לחם, והם מוכרים את כסותם כדי לקים מנהג המדינה כי בושה להם, כלמה להם, להראות חסרונם ולשנות ממנהג המדינה, ועל כן העני העלוב הלוך ילך ובכה מדלית אסר, ואי אפשר לומר ונקה מלקים מנהגי המדינה, בין במלבושי אשתו ובניו ותכשיטיה, בין בהלכות דרך ארץ בשמחות וגיל, שכמה ממון משקעים ומשליכים לאבוד, והוא מנהג רע אפלו לגבי העשירים שעוברים על בל תשחית, ובמקום להוציא הממון באלו המנהגים הרעים, היו יכולים לתנם לעניים להחיות לב נדכאים, ולמצוה רבה תחשב להם. וכל שכן שהדבר קשה אצל העניים שאין ידם משגת אלו על הלחם לאכל ובגד ללבש, ובבוא להם איזו שמחה כי ילד ילד להם או כי יגיע לפרק הנושא, שמחה לתוגה מתהפך להם, כי לא ידעו אנה יפנו לעזרה למצא לפי שעה לצרך ההוצאה המרבה, ואם ימצאו למשכן או למכר כסותם, ידמה בעיניהם כמתנה וישישו כמוצא שלל רב, כי כבוד הפנים הוא זה, אבל כשלא ימצאו כלל, אז מר להם מר, ומחמת רבוי ההוצאה דין גרמא, שאם ירצה העני למכר הסנדקות או השושבינות אין קונה, כי ההוצאה יתרה על השבח:
פלא יועץ · פרק שפ״ג, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פלא יועץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.