ולפם רהטא היה נראה שיותר טוב לאכל לחם לבדו מלהתענות, שהרי באכלו לחם מקים מצות עשה של ברכת המזון דאוריתא, וכמה מצות דרבנן, אבל בתענית ליכא מצוה, לא דאוריתא ולא דרבנן, אבל כיון שמצינו קדושים אשר בארץ שהם מתענים ימים וגם לילות, בודאי שהם ידעו שסוד התענית הוא גדול ועושה פרי למעלה יותר ממצות שמקים על ידי אכילה, אבל לתשושי כח או להעוסקים במלאכת שמים ויש לאל ידם לענות נפשם בלי חלישות חיל כדבר האמור, או שיסבל יסורים קלים ברצונו הטוב, כגון לבישת שק, מלקיות, עקיצת פרעושים ויתושים וכדומה, והכל עולה לחשבון גדול לכלא פשע ולהתם חטאת. וכגון זה לא ימצא פתחון פה לומר שלא עצר כח, כי אלו דברים שאין בהם חלישות חיל, וכן להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שמח ביסורין, מעביר על מדותיו וכהנה כמה דברים שמסגלים לכפרה, כמו שכתבנו בערך סגלה, הן הם מקטעים רגלי האנשים שאינם מתענים באמרם שלא עצרו חיל, מה יענו ליום פקדה על שלא עשו אלה:
פלא יועץ · פרק ש״פ, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פלא יועץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.