ולא טוב עשו התלמידי חכמים שאינם רוצים ללמד עם בניהם ועם תלמידים קטנים, מפני שדומה בעיניהם כבטול בית המדרש, שכשלומדים לעצמם, יכולים ללמד ביום אחד כמה דפים גמרא ופוסקים ולכתב רבי תורתם, לא כן עם התלמידים צריך להוציא זמן זמנים להיות חוזר עמהם עד שילמדו כל דבר, וצריך טרחא ועמל ויגיעה רבה. ומי שמעשיו לשם שמים לעשות נחת רוח ליוצרנו, כי זה צריך להיות כל מגמתנו בזמן חיותנו, להוציא החיים בעשית נחת רוח לפניו יתברך שמו, לא יחוש על כל זה, רק יבחר לו את אשר הוא יותר נחת רוח ליוצרנו, ויותר ויותר עושה נחת רוח ליוצרו במה שלומד את בן חברו ואת בנו אפלו אלף בית, הבל שאין בו חטא, ממה שילמד הוא נגעים ואהלות, ואם אין גדיים אין תישים (עי' ירושלמי סנהדרין י, ב) ועת לכל חפץ ולפם צערא אגרא, וראוי לקים בזה, ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. שכמו שאם הוא לא היה בר הכי ללמד את בניו, היה רוצה שאחרים יחוסו עליו וילמדו את בניו תורה, כן צריך הוא לחוס על אחרים וללמד את בניהם תורה, ובפרט אם אין להם אב, על היתומים ירחם ועל נפש אביהם, וידמה לו כאלו אביהם אליו יתחנן להצילו מאש להבה, וכאשר ינוח נפש האיש על ידו, אין לך חסד של אמת גדול מזה שעושים עם החיים ועם המתים, ושכרו כפול ומכפל מן השמים:
פלא יועץ · פרק שע״ז, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פלא יועץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.