פלא יועץ · פרק שס״א, ג׳

ולולא שצותה תורה לכבד את החכמים, ורבותינו זכרונם לברכה היו מכבדים את העשירים (ערובין פו א), הייתי אומר גם כן שמהאי טעמא, ראוי שלא לחלק כבוד לשום אדם, כי נפש הוא חובל כדבר האמור, ונוסף גם הוא רעת הכבוד, שהרי כתב בספר החסידים (סימן ח), שכל מה שאדם נהנה מן הכבוד שמכבדין אותו בעולם הזה, כנגד אותה הנאה מנכין לו מזכיותיו ומשכרו לעולם הבא, וזהו אפלו למי שראוי לכבוד ונותנים לו הכבוד, כל שכן כגון אנן יתמי דיתמי, מלאים עוונות וחסרונות וחסרים כל טוב, שאם נבקש הכבוד ונרדף אחריו ונקפיד עליו ונתגאה בו, אוי מה תהא עלינו, הן גוענו אבדנו חס ושלום. ומי גבר יחיה ויתגבר על יצרו שלא להנות מן הכבוד ושלא להתגאות בו, אשר על כן היה נראה שההעדר טוב, אך מה נעשה ואבינו שבשמים גזר עלינו לכבד כל הראוי לכבוד לפי ראות עיני בשר אשר לנו, לו בכח יגבר האיש המכבד שלא להנות מן הכבוד ושלא להתגאות בו: אבל מכל מקום אומר אני שאין ראוי לשבח ולכבד לבחורי חמד, אילני דמלבלבי אשר לא נסו בכבוד, ובראותם שמשבחים אותם או מכבדים אותם, דומה בעיניהם כאלו חכמים מחכמים שלמים בכל, ולא דעת ולא תבונה בהמה להשפיל עצמם ולהכיר מעוט ערכם ולברח מן הכבוד, רק עולים במעלותם ועומדים במקום גדולים וגאות לובשים, ומורים הלכות מפני הבושה שאינם רוצים לומר שאין יודעים, כי חרפה הוא להם לפי הכבוד שמחלקים להם, וחושבים שיש להם שם כשם הגדולים, ועושים מחלקת עם הגדולים, ומרבים קטגוריא, ומדברים קשות וכותבים קשות גם לקדושים אשר בארץ אשר מפיהם אנו חיים וצפרנם עבה ממתננו וכהנה רעות, באפן שראוי לקרא עליהם: (שיר השירים ב ט) אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים. מי גרם להם כל זאת, הכבוד שמחלקים להם והשבח שמשבחים אותם בפניהם: