והנה על דרך שאמרו (שבת קנג, ב) שוב יום אחד לפני מיתתך, ישוב היום שמא ימות למחר. כן הדבר הזה, שלא יניח מלעשות צואה עד בוא קצו, כי לא ידע האדם את עתו, ולמחש בעי שמא חס ושלום פתאם יבוא אידו, ושמא ימות בבחרותו מיתת פתאם חס ושלום, ואפלו אם יחלה, שמא יהיה נרדם בחליו ולא יוכל דבר, ועוד כי אז יחרד האיש וגם יחוש לחרדת בני הבית, ועל הרב אז דעתו נבוכה ואינה מתישבת עליו. לכן זוהי דרך ישרה, שבעודנו בבחרותו ובבריאותו, יכתב צואתו ויצוה בכל תקף לקים את אשר ימצאו כתוב אחר מותו. ומדי יום יום יוסיף ויגרע ויחליף כרצונו, כפי ראות עיניו. וכשמחלק נכסיו, אם רואה שהרחיב השם את גבולו לא יעזב לאחרים כל חילו, רק יטל לעצמו חלק בראש להיות קרן קים ביד נאמן, והפרות ישלחו לו מעדנים לנפשו, זוהי דרך ישרה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות ב, א נדרים כב ב):
פלא יועץ · פרק ש״ג, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פלא יועץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.