מרירות - כמה ראוי לאדם להתמרמר בבכי תמרורים על החטאים ועל העוונות ועל הפשעים, ועל מה שגרם בהם רעות רבות וצרות לעליונים ולתחתונים, מה שאין הפה יכולה לדבר ולא יכילון כמה מגלות, ואין דעתנו משגת אחד מני אלף אלפי אלפים מהרעה אשר גרמנו בעוונותינו, ומתוך כך אין איש שם על לב להתמרמר בבכי כראוי באמירת תקון חצות ואמירת הודויים. ואף האיש אשר נגע יראת אלקים בלבו ויתן את קולו בבכי, לבו בל עמו, ואף אם יתחזק להיות פיו ולבו שוין וירצה להוריד כנחל דמעה לו ננעלו, וכל זה מחמת שעוונותינו וטמאתנו הן הם מסכים המבדילים ומונעים הטוב ממנו. וראוי לנו להתחזק ברב עז ותעצומות להתמרמר תחלה על כי חשכו עינינו ורחק ממנו זיו השכינה, עד שאין אנו מכירים את חסרוננו. כי טפש כחלב לבנו, שאם היינו זוכים שלא היו עינינו טרוטות, היה ראוי שתכף שנזכר מה שחטאנו למלך רם ונשא, ומה שגרמנו צער למלך אים ונורא ולכל צבא המרום שיצא מעינינו מקור דמעה ונוריד כנחל דמעה, פלגי מים מאין הפוגות, יותר ויותר ממי שבנו יחידו מת מטל לפניו, וכמו שעשה רבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז יז, א), אלא שאנחנו כמתים בחיינו ואין בשר המת מרגיש באזמל, (ואנו כחמורים וכסוס כפרד אין הבין). על זה ידוו כל הדוים:
פלא יועץ · פרק רל״ד, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פלא יועץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.