פלא יועץ · פרק כ״ב, ז׳

ובברכות שאדם יוצא ידי חובתו על ידי ששומע, כגון קדוש והבדלה וברכת מעין שלש וברכת ההלל, צריך זהירות יתרה שתהיינה אזניו קשובות אל הברכה ולא יאבד אפלו תבה אחת, ואין צריך לומר שלא יהא מדבר בינתים, שאז אינו יוצא ידי חובתו כלל ונמצא שנשאר בלי קדוש ובלי הבדלה או נהנה בלא ברכה. וכן בחזרת העמידה צריך לעמד על המשמר לשמע כל ברכה וברכה כראוי ולענות אמן כראוי. וגם בזה פשתה המספחת, שרבים מעמי הארץ מדברים זה עם זה בחזרת העמידה, וכמה רעות עושים: א. שמדברים בבית הכנסת, שאסור גדול הוא כמו שנכתב במקומו. ב. שמדברים בחזרת העמידה, שכתב מרן בשלחן ערוך (או"ח סי' קכד, סעי' ז) שעברה היא בידו וגוערין בו, אבל עתה דשו בו רבים ונעשה כהתר ואין מי שימחה בידם. ג. שמאבדים טובה הרבה להיות שומע כעונה ועונה כמברך. וידוע שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין פז, א), ששכר ברכה הוא עשרה זהובים. וכמה יגיעות אדם יגע כדי להרויח עשרה זהובים, ושוטים אלו משליכים לאבוד כמה וכמה זהובים בידים מבלי שים לב לכף את יצרם מעט. וזה כלל גדול בתורה, שיהא מחשב שכר מצוה והפסד עברה. ויתחזק לכף את יצרו, וה' יהיה לו לעזרה. ומנהג אנשי מעשה להיות הסדור בידם בשעת החזרה כמו בלחש לשמע אל התפלה: