כבוד - תנינן (אבות ד כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. והטעם הוא, כי כל אחת מהן, רעותיה מובאות אחריה רעות רבות, אשר מנפש ועד בשר יכלה. כי הרודף אחר הכבוד, כל ימיו מכאובים, שכל מעיניו וחפצו ורצונו שיכבדוהו, והוא יגע להעשיר ומרבה בהוצאות מענין הכבוד, ואם באיזה פעם לא יכבדוהו או יעשו לו דבר, שלפי דעתו אינו לפי כבודו או שהוא זלזול בכבודו, בשרו עליו יכאב, ואם יוכל, יעשה קטטה ומריבה, ואש להבת המחלקת עולה עד לב השמים. וכל המחלקות שבעולם אינם אלא מחמת הגאוה, שרוצה לעלות בגאותו שחקים, וסובר כי לו נאה ולו יאה הכבוד, ושדברו לא ישוב ריקם, ולמי שמזלזל בכבודו ואינו שומע בקול דברו, נוקם ונוטר כנחש, וכל רעה שיוכל לעשות עמו עושה, ואם לא יוכל לעשות לו דבר, על כל פנים מתרעם עליו ושונא את אחיו בלבבו, ושנאתו שמורה נצח, יראה וכעס שניו יחרק ונמס על אשר לא יוכל עשות דבר, עד אשר ירד אבל ביגון שאולה. זהו ענשו בעולם הזה, ולעולם הבא על אחת כמה וכמה, כי רדיפת הכבוד לא ללמד על עצמו יצא, אלא הוא ולד הטמאה מן הגאוה, ויש לו ולדות וולדי ולדות הטמאה, היוצא מן הטמא טמא:
פלא יועץ · פרק קפ״ד, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פלא יועץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.