והן אמת, שכן היו מנחמים גם כן בדורות הראשונים, וכן ראוי לנחם על מיתת נפש, שמת לו מת, בר מנן, שאז בודאי מצדיק עליו את הדין וזוכר עוונותיו. ואם יאמר לו גם כן חברו, שעוונותיו הרגו את הנפש, בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל מאד, ויכול לבא לידי סכנה, חס ושלום, מרב צער, ולכן צריך להוציא מעט מדעתו ולדבר לו דברים המישבים את הלב, אבל ביסורין הבאים עליו בגופו או בממונו, ראוי לומר לו, שאינו דרך מקרה, אלא הכל גזור מן השמים בתוכחות על עוון מגלגול זה או מגלגולים שעברו. וכן מצינו בחסידים הראשונים כדמיתי בש"ס (ברכות ה, ב) דרב הונא תקיפו לה (החמיץ לו) ארבע מאה דני דחמרא, עילו רבנן לגבה, אמרו לה, לעין מר במלתה, דלא חשיד קדשא בריך הוא דעבד דינא בלא דינא. ובדורות יתומים אלו, כגון אנן יתמי דיתמי, אין צרך לעין, כי מכף רגל ועד ראש אין בנו מתם, רק זה דרך אדם ישר, שבבוא אליו רעה כל דהוא, בין בגופו, בין בממונו, בין בכבודו, תכף חיב להראות בעצמו, שהוא מרגיש שאינו דרך מקרה, ובזה יתרצה עבד אל אדוניו, שתכף אמור יאמר העבד נסח זה או כזה כפי צחות לשונו, אפלו בלעז:
פלא יועץ · פרק קנ״ב, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פלא יועץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
