וכבר ידוע מאמר דוד המלך עליו השלום שאמר (דברי הימים א, כב יד) ואני בעניי הכינותי. ופרשו רבותינו ז"ל (ירושלמי פאה פ"ד ה"ב) שהיה מצמצם בהוצאתו ותענוגות מלכים עד שרבה וקבץ הון רב לבנין בית המקדש. והתורה חסה על ממונם של ישראל עד שאמרו (כתובות סז ב) שהרוצה לבזבז לצדקה אפלו הכי אל יבזבז יותר מחמש שמא יעני, על אחת כמה וכמה לדבר הרשות או לשפך ולהשליך לאבוד כדרך עשירי עם אשר כביר מצאה ידם, ולו חכמו ישכילו זאת, שבמה שמשליכים לאבוד והמלאכה נמבזה היו יכולים לשמח לב שפלים אמללים ולהחיות רוח נדכאים, ואף אם מרבים לתן לא בשביל זה העשירו העניים ועדין בתיהם ריקים וחסרים כל טוב, ואם היו העשירים נותנים להם המותר שלהם ומה שנראה בעיניהם מכער, אצל העני הוא משבח ומפאר, ומה שאצל העשיר הוא דשון, אצל העני הוא ראשון וחביב כאישון. ומעצת היצר הרע המראה לו שהוא בושה וכלמה לתן דברים של מה, ומי שיש לו מח והוא בר דעת ישית עצות בנפשו וימלך בקונו איך ובמה ומתי וכמה ראוי להוציא ובמה ראוי לצמצם, וינהג כשורה בדרך ישרה לפי מה שהוא אדם, באפן שיהיה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם:
פלא יועץ · פרק ק׳, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Torat Emet
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פלא יועץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
