אורחות צדיקים · פרק ט׳, ע״ח

צָרִיךְ אָדָם שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ עַל דָּבָר שֶׁהוּא טוֹב לוֹ, וְיֵשׁ בּוֹ תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים. כְּגוֹן אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּבוּאָה - לֹא יִשְׂמַח אִם יִהְיֶה יֹקֶר וְרָעָב, כִּי בִּשְׁבִיל טוֹבָתוֹ לֹא יִשְׂמַח בְּתַקָּלַת הָעוֹלָם. גַּם לֹא יִשְׂמַח בְּמִיתַת הָאָדָם, אַף עַל פִּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְרֻשָּׁה מִמֶּנּוּ אוֹ שְׁאָר טוֹבוֹת. סוֹף דָּבָר: לֹא יִשְׂמַח בְּתַקָּלַת שׁוּם אָדָם בִּשְׁבִיל הֲנָאָתוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא יט יח): ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. וְיַרְגִּיל אֶת לִבּוֹ לִהְיוֹת שָׂמֵחַ כְּשֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים טוֹבוֹת. וּבְיוֹתֵר יִשְׂמַח בִּרְאוֹתוֹ בְּנֵי אָדָם הַמְּחַזְּרִים עַל מִצְווֹת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ.