אורחות צדיקים · פרק ט׳, נ״ו

וּבָעוֹלָם הַזֶּה תּוּכַל לְהַכִּיר קְצָת עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת מִתַּעֲנוּגֵי הַנְּשָׁמוֹת בְּלֹא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה: כְּגוֹן בְּנֵי אָדָם הַמִּתְנַקְּמִים בְּשׂוֹנְאֵיהֶם, וּכְגוֹן הַכָּבוֹד בְּעֵת שֶׁמְּכַבְּדִים בְּנֵי אָדָם, וּכְשֶׁאָדָם רוֹאֶה דְּבָרִים יָפִים, אוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם בְּנוֹ הֶחָבִיב שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתוֹ זְמַן מְרֻבֶּה, אוֹ כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. וּבְכָל אֵלֶּה יֵשׁ תַּעֲנוּג גָּדוֹל בְּלֹא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְאִם זֶה בְּעוֹלָם הַגּוּפִים, שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים שֶׁהַנְּשָׁמוֹת נֶהֱנוֹת - מִזֶּה תָּבִין תַּעֲנוּג הַנְּשָׁמוֹת כְּשֶׁתַּעֲלֶה לִשְׁמֵי מְרוֹמִים, וְתֵהָנֶה מִזִּיו הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן וּמִזִּיו הַשְּׁכִינָה.