אורחות צדיקים · פרק ט׳, י״ט

וְאִם אַחַר שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה לֹא יְהֵא עִנְיָנוֹ בְּטוֹבָה כְּמוֹ בַּתְּחִלָּה - מִצְוָה שֶׁיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ כִּי לְטוֹבָתוֹ נֶהְפַּךְ עִנְיָנוֹ לְרַע. כִּי קֹדֶם שֶׁעָשָׂה אָדָם תְּשׁוּבָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּם לוֹ שְׂכַר הַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה כְּדֵי לְטָרְדוֹ מֵעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ז י): ״וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ״. וּכְדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לְשׂוֹנְאָיו - כֵּן מְשַׁלֵּם לְאוֹהֲבָיו עֹנֶשׁ הָעֲבֵרוֹת שֶׁעָשׂוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ זַכָּאִין וּנְקִיִּים לָעוֹלָם הַבָּא. וְכָל זֶה תָּלוּי בְּמִדַּת הַשִּׂמְחָה, שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ שֶׁחָלַק לוֹ הָאֵל יִתְבָּרַךְ.