אורחות צדיקים · פרק ו׳, ז׳

וְהָרָעָה שֶׁבְּמִינֵי הַשִּׂנְאָה וְהַקָּשָׁה שֶׁבָּהֶן: כְּגוֹן בְּנֵי אָדָם הַשּׂוֹנְאִים מוֹכִיחֵיהֶם, וְהַמְּיַסְּרִין אוֹתָם לְהוֹרוֹתָם הַדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה י): ״שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ״. וְיֵשׁ שִׂנְאָה רָעָה מִמֶּנָּה, כְּגוֹן בְּנֵי אָדָם הַשּׂוֹנְאִים עוֹשֵׂי טוֹבָה וְרוֹדְפֵי צֶדֶק, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לח כא): ״יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת רָדְפִי טוֹב״. וְהַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ זֶה הֵם שׂוֹנְאִים אֶת הַשֵּׁם, כִּי הֵם שׂוֹנְאִים אֶת אוֹהֲבָיו, וְהֵם שׂוֹנְאִים הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, אַחֲרֵי שֶׁהֵם גּוֹעֲלִים וּמוֹאֲסִים וְשׂוֹנְאִים הַמְּקַיְּמִים אוֹתָהּ.