אורחות צדיקים · פרק ו׳, ג׳

יֵשׁ כַּמָּה מִינֵי שִׂנְאָה: יֵשׁ שׂוֹנֵא חֲבֵרוֹ עֲבוּר שֶׁהִזִּיק לוֹ בְּמָמוֹנוֹ, אוֹ שֶׁהִכָּהוּ, אוֹ עֲבוּר שֶׁבִּיְּשָׁהוּ, אוֹ שֶׁהוֹצִיא עָלָיו שֵׁם רַע. עַל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - לֹא יִשְׂנָא חֲבֵרוֹ וְיִשְׁתֹּק, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים (שמואל ב יג כב): ״וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן״. אֶלָּא מִצְוָה לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ: לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ? שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא שם): ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״. וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ לִמְחֹל לוֹ - צָרִיךְ לִמְחֹל לוֹ, וְלֹא יִהְיֶה הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי. וְאַף אִם לֹא יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ - לֹא יִשְׂנָאֵהוּ; אֶלָּא יִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּאַהֲבָה, וּלְבַסּוֹף יָבוֹא לִידֵי כֵּן שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ מָה שֶׁעִוֵּת.