אורחות צדיקים · פרק ה׳, ט׳

וְעוֹד יֵשׁ אַהֲבָה שְׁבִיעִית, שֶׁהִיא רָעָה עַל כָּל הָאֲהָבוֹת, וְהִיא אַהֲבַת תַּעֲנוּגִים וְתַפְנוּקִים: כְּגוֹן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וּשְׁאָר הֲנָאוֹת כְּגוֹן זְנוּת וְטִיּוּלִים. וְאֵין צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה הָעִנְיָן, כִּי הָאוֹהֵב יַיִן וּמִשְׁתַּכֵּר, וְאוֹכֵל תָּמִיד מַעֲדַנִּים, וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה תָּדִיר - הוּא יִשְׁכַּח בּוֹרְאוֹ, כְּדִכְתִיב (דברים כא טו-טז): ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ; הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם...״; וּכְתִיב (שם לב טו): ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״.