אורחות צדיקים · פרק ה׳, ו׳

הָאַהֲבָה הָרְבִיעִית הִיא אַהֲבַת קְרוֹבָיו: אָבִיו וְאִמּוֹ, אֶחָיו וְאַחְיוֹתָיו וּשְׁאָר קְרוֹבָיו, וְרֵעָיו וַחֲבֵרָיו. וּמִתּוֹךְ אַהֲבָתָם יְסַיֵּעַ לָהֶם בְּמַחֲלָקְתָּם, וְלֹא יְדַקְדֵּק אִם הֵם פָּשְׁעוּ בְּבַעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת; אַךְ לְעוֹלָם יַעֲזֹר וּמֵגֵן וּמְכַסֶּה עֲלֵיהֶן, וְאַף אִם פָּרְצוּ פְּרָצוֹת רַבּוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם. וְגַם שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתָם, וְאַף אִם הָעֵצָה הַהִיא אֵינָהּ טוֹבָה - לֹא יָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם. וְגַם יִרְצֶה לְהַעֲלוֹתָם לְמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לָהֶן, כְּגוֹן לַעֲשׂוֹתָם מוֹשְׁלִים וּפַרְנָסֵי הַדּוֹר, וְלִהְיוֹת רוֹדִים בָּעָם, וַאֲפִלּוּ אִם הֵם רְשָׁעִים - לֹא יָחוּשׁ בָּזֶה. וְהִנֵּה הָאַהֲבָה מְעַוֶּרֶת עֵינָיו וּמַחֲרֶשֶׁת אָזְנָיו, וְיֵשׁ בָּזֶה קִלְקוּל גָּדוֹל, כִּי הֵם יַטְעוּ אֶת הָעוֹלָם לְהַבְלֵיהֶם.