אורחות צדיקים · פרק ג׳, כ״ד

וְיִזָּהֵר מְאוֹד שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ שׁוּם אָדָם, כִּי אָמְרוּ חֲכָמִים (בבא מציעא נט א): הַמַּלְבִּין אֶת פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים - אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבַק הָרְצִיחָה הִיא הַלְבָּנַת פָּנִים, כִּי אָזֵל סֻמָּקָא וְאָתֵי חִוָּרָא (שם נח ב), וְדוֹמֶה לִרְצִיחָה. וְכֵן אָמְרוּ חֲכָמִים עוֹד (ברכות מג ב): צַעַר הַהַלְבָּנָה מַר מִמָּוֶת, עַל כֵּן יַפִּיל אָדָם אֶת עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. וְלָמְדוּ מִתָּמָר: אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאוּהָ לְהִשָּׂרֵף - לֹא רָצְתָה לְהַלְבִּין פְּנֵי יְהוּדָה. וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם תּוֹכֵחָה אָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא יט יז): ״וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״. כֵּיצַד? תּוֹכִיחַ מִתְּחִלָּה בְּסֵתֶר וּבְנַחַת. אֲבָל אִם תּוֹכִיחֵהוּ מִתְּחִלָּה בָּרַבִּים וּתְבַיְּשֶׁנּוּ - אָז תְּקַבֵּל עָלָיו חֵטְא (ערכין טז ב). מִכָּל שֶׁכֵּן הַמְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם תּוֹכֵחָה.