אורחות צדיקים · פרק ג׳, י״ח

יֵשׁ מְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא שׂוֹנֵא לוֹ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְסַלֵּק בָּשְׁתּוֹ. כְּגוֹן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה דְּבַר בֹּשֶׁת, וְהוּא אוֹמֵר: מֶה עָשִׂיתִי? וַהֲלֹא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי עָשׂוּ כָּמוֹנִי! וּבָזֶה הוּא מֵקֵל בָּשְׁתּוֹ מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ בָּזֶה רָעוֹת גְּדוֹלוֹת: הָאֶחָד שֶׁהוּא מְבַיֵּשׁ אֲחֵרִים בִּשְׁבִיל הֲנָאָתוֹ. וְהַשֵּׁנִי שֶׁהוּא מִתְקַשֶּׁה בָּזֶה לָשׁוּב, כִּי יַחֲשֹׁב: מֶה עָשִׂיתִי? הֲלוֹא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי עָשׂוּ כָּךְ! וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁהוּא מַחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, כִּי מִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה אוֹתוֹ הַחֵטְא קַל בְּעֵינָיו, כֵּיוָן שֶׁהֵסִיר הַבּוּשָׁה מֵאוֹתוֹ חֵטְא.