אורחות צדיקים · פרק כ״ז, ל״ה

וְאָמְרוּ בְּפֶרֶק ״הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים״ (בבא מציעא פה א): רַבִּי זֵירָא יְתִיב בְּתַעֲנִית מֵאָה יוֹם, דְּלִשְׁכַּח מִנֵּיהּ תַּלְמוּדָא דְּבָבֶל, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִטְרְדֵי. וְאָמְרוּ (ויקרא רבה כה א): נִכְשַׁל אָדָם בַּעֲבֵרָה אַחַת וְנִתְחַיֵּב מִיתָה לַשָּׁמַיִם, מָה יַעֲשֶׂה וְיִחְיֶה? אִם הָיָה רָגִיל לִקְרוֹת דַּף אֶחָד - יִקְרָא שְׁנֵי דַּפִּים; אוֹ לִשְׁנוֹת פֶּרֶק פַּעַם אַחַת - יִשְׁנֶה פַּעֲמַיִם; אוֹ לִלְמֹד פֶּרֶק אֶחָד - יִלְמַד שְׁנֵי פְּרָקִים. אַלְמָא רֹב גִּרְסָא עִקָּר; כִּי אִם הָיָה הַפִּלְפּוּל עִקַּר, לִצְעֹק וּלְהָרִים קוֹל חֲצִי יוֹם בְּדִבּוּר אֶחָד, אָז הָיָה לוֹ לוֹמַר: אִם מִתְּחִלָּה הָיָה רָגִיל לְהַקְשׁוֹת קֻשְׁיָא אַחַת - יַקְשֶׁה שְׁתֵּי קֻשְׁיוֹת.