אורחות צדיקים · פרק כ״ז, י״ד

וְכֵן דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה״ (קהלת ט טז) - אֵיזֶה חָכְמַת מִסְכֵּן בְּזוּיָה? זֶהוּ שֶׁהוּא עָנִי בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אָז חָכְמָתוֹ בְּזוּיָה. וּכְשֶׁיּוֹרֶה הוֹרָאוֹת לַעֲשׂוֹת טוֹב וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אָז אֵין דְּבָרָיו מְקֻבָּלִים. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה (משנה אבות א ד). לָכֵן יֵשׁ לְכָל אָדָם לְכַוֵּן מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּרְאֵה וְהָבֵן מֵאֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה, בִּשְׁבִיל שֶׁלִּמְּדוֹ אָבִיו תּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ - לְסוֹף נֶהְפַּךְ לְמִינוּת. דְּאָמְרִינַן בִּירוּשַׁלְמִי חֲגִיגָה (ב א) וּבְמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת (ז יח): כְּשֶׁנִּמּוֹל עָשָׂה אָבִיו סְעוּדָה לַחֲכָמִים, וְהִזְמִין לְרַבּוֹתֵינוּ: לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּשְׁאָר חֲכָמִים. וְהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּסְּעוּדָה וּמְדַבְּרִים דִבְרֵי תוֹרָה עַד שֶׁבָּא הָאֵשׁ סְבִיבָם. בָּא אָבִיו שֶׁל אֱלִישָׁע וְאָמַר לָהֶם: רַבּוֹתַי, וְכִי בָּאתֶם לִשְׂרֹף אֶת הַבַּיִת?! אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ כֵן אֶלָּא שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁאָנוּ חוֹזְרִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּנְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְהַדְּבָרִים מְעִידִים בֵּינוֹתֵינוּ שֶׁמֵּהַר סִינַי נִתְּנוּ, וּמִתּוֹךְ הָאֵשׁ נִתְּנוּ. אָמַר: כֵּיוָן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שֶׁכָּךְ כּוֹחַ הַתּוֹרָה, אִם נִתְקַיֵּם לִי בֶּן זֶה אֲנִי נוֹתְנוֹ לַתּוֹרָה. וּבִשְׁבִיל שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְכָבוֹד - נֶהְפַּךְ בְּנוֹ לְמִינוּת. וְאַף עַל פִּי כֵן, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ - בָּא לִשְׁמָהּ (פסחים נ ב).