אורחות צדיקים · פרק כ״ו, צ״ב

וְאִם אָדָם עָשָׂה תְּשׁוּבָה וְחוֹזֵר לְסוֹרוֹ, אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה כֵּן הַרְבֵּה פְּעָמִים - לְעוֹלָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אַךְ יֵשׁ לְהַחְמִיר בִּתְשׁוּבָה שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה. וְגָרְסִינַן בַּיְּרוּשַׁלְמִי (פאה א א): מִי שֶׁהָיָה רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל עֲבֵרוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכוּיוֹת. וּבְפֶרֶק ״יוֹם הַכִּפּוּרִים״ (יומא פו ב): אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה - זְדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכוּיוֹת. מִיִּרְאָה - זְדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּשְׁגָגוֹת. וְכָל אוֹתָן שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְנִדּוֹנִים בְּגֵיהִנָּם לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת - דַּוְקָא אוֹתָן שֶׁמֵּתוּ בְּרִשְׁעָתָם; אֲבָל אִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה - אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. וְלֹא יַחֲשֹׁב אָדָם: ״הוֹאִיל וְחָטָאתִי, וְהֶחֱטֵאתִי אֲחֵרִים - לֹא אוּכַל לָשׁוּב״, וּמְרַפֶּה יָדוֹ מִן הַתְּשׁוּבָה - חָלִילָה מֵעֲשׂוֹת זֹאת! כִּי אָמְרוּ בְּפֶרֶק ״חֵלֶק״ (סנהדרין קב א): אֲפִלּוּ יָרָבְעָם שֶׁחָטָא וְהֶחֱטִיא - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ ״עַתָּה תָּשׁוּב״, וְלֹא רָצָה.