וְאַל יִתְעַנֶּה אָדָם עִנּוּיֵי נֶפֶשׁ, פֶּן יֵחָלֵשׁ לִבּוֹ וְיִתְעַרְבֵּב מוֹחוֹ. וְיִהְיֶה הֶפְסֵדוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ, כִּי יִבָּטֵל מִן הַתּוֹרָה; שֶׁיֵּלֵךְ בָּטֵל מִן הַחַלָּשׁוּת, וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁלּוֹמֵד לֹא יוּכַל לְדַקְדֵּק כָּרָאוּי וּלְהָבִין הָעִנְיָנִים, לְפִי שֶׁאֵין תּוֹרָה נִקְנֵית אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה (שבת ל ב).
אורחות צדיקים · פרק כ״ו, פ״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורחות צדיקים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.