אורחות צדיקים · פרק כ״ו, ע״ד

פֵּרוּשׁ זֶה הָעִנְיָן: אָדָם שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ בְּלֵב נֶאֱמָן לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, וְלַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ לוֹ חֲכָמִים, וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר קִבֵּל לְקַיֵּם הַכֹּל דּוֹרֵשׁ וְחוֹקֵר וְשׁוֹאֵל לַחֲכָמִים מָה לַעֲשׂוֹת - אָז יֵשׁ לוֹ שָׂכָר אֲפִלּוּ מֵאוֹתָן הַמִּצְווֹת וְהַמּוּסָרִים שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו וְגָמַר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת; כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַר סִינַי ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״, שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לַשְּׁמִיעָה (שבת פח א). וּבְעִנְיָן אַחֵר לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ. וּכְעִנְיָן זֶה נֶאֱמַר בְּדָנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת, כְּדִכְתִיב (דניאל י יב): ״אַל תִּירָא דָּנִיֵּאל, כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ - נִשְׁמְעוּ דְּבָרֶיךָ״; אַלְמָא כְּשֶׁאָדָם נוֹתֵן אֶל לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב - מִיָּד מִתְקַבֵּל לְרָצוֹן לִפְנֵי הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִתְעוֹרֵר לָשׁוּב מֵחֲמַת מוֹכִיחָיו - הֲלוֹא יִהְיוּ עֳנָשָׁיו כְּפוּלִים.