אורחות צדיקים · פרק כ״ו, ז׳

עֲבוּר שִׁבְעָה דְּבָרִים יַקְדִּים הָאָדָם לָשׁוּב בְּבַחֲרוּתוֹ כְּשֶׁהוּא בְּגֹדֶל כּוֹחוֹ: הָאֶחָד - כִּי עֲבוֹדַת הַתּוֹרָה וְהַיִּרְאָה, וְכָל הַמַּעֲלוֹת שֶׁהָאָדָם חַיָּב, הֵמָּה רַבִּים מְאוֹד מְאוֹד. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ, וּרְחָבָה מִנִּי יָם״ (איוב יא ט). ״וְהַיּוֹם קָצָר״ (משנה אבות ב טו), כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה יוֹם קָצָר מְאוֹד, ״כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ״ (דברי הימים א כט טו). וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה צו ב): לֹא כְּצֵל כֹּתֶל וְלֹא כְּצֵל אִילָן, אֶלָּא כְּצֵל עוֹף הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. ״וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים״ - זֶהוּ הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדַּת הָעַצְלוּת.