אורחות צדיקים · פרק כ״ו, קכ״ז

בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה דַּרְכָּן לִהְיוֹת שְׁפָלִים וַעֲנָוִים בְּיוֹתֵר. וְאִם יְחָרְפוּ אוֹתָם הַכְּסִילִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרִאשׁוֹנִים, וְיֹאמְרוּ לָהֶם ״אֶמֶשׁ הָיִיתָ עוֹשֶׂה כָּךְ וְכָךְ״ - אַל יַרְגִּישׁ לָהֶם, אֶלָּא שׁוֹמְעִים וּשְׂמֵחִים, וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּהוּ זְכוּת לָהֶם, וְשֶׁכָּל זְמַן שֶׁבּוֹשִׁים מִמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁעָבְרוּ וְנִכְלָמִים מֵהֶם - זְכוּתָם מְרֻבָּה וּמַעֲלָתָם מִתְגַּדֶּלֶת. וְחֵטְא גָּדוֹל הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה: ״זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים״, אוֹ לְהַזְכִּירָם לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְּשׁוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כה יז): ״וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״.