אורחות צדיקים · פרק כ״ו, קכ״ד

גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הָאָדָם לַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד ב): ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ״ (יומא פו א), וְנֶאֱמַר (עמוס ד ו): ״וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם יְיָ״. וְנֶאֱמַר (ירמיהו ד א): ״אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ - אֵלַי תָּשׁוּב״; כְּלוֹמַר: אִם תַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה - אֵלַי תִּדְבַּק. הַתְּשׁוּבָה מְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים. אֶמֶשׁ הָיָה זֶה שָׂנוּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, מְשֻׁקָּץ וּמְרֻחָק וּמְתֹעָב, וְהַיּוֹם הוּא אָהוּב וְנֶחְמָד וְקָרוֹב וְיָדִיד. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא: בַּלָּשׁוֹן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵק אֶת הַחוֹטְאִים - בּוֹ מְקָרֵב אֶת הַשָּׁבִים, בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב א): ״וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי״.