אורחות צדיקים · פרק כ״ה, ד׳

וְיֵשׁ לִתֵּן טַעַם בַּדָּבָר: כִּי בַּעַל הַלָּשׁוֹן שׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ עֶשֶׂר פְּעָמִים וְיוֹתֵר, בְּכָל יוֹם מַכְלִים וּמְבַיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם, מִלְּבַד מָה שֶׁמַּזִּיק לְמִי שֶׁאוֹמֵר עָלָיו. וַאֲפִילּוּ עֲבֵרָה קַלָּה, כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עָלֶיהָ כַּמָּה פְּעָמִים - הִיא נַעֲשֵׂית גְּדוֹלָה. כִּי אֲפִלּוּ שֵׂעָר אֶחָד, שֶׁהוּא רַךְ וְחַלָּשׁ מְאוֹד, כְּשֶׁתְּקַבֵּץ הַרְבֵּה שְׂעָרוֹת יַחַד - תַּעֲשֶׂה מֵהֶם חֶבֶל חָזָק. וּמָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁשְּׁקוּלָה לָשׁוֹן הָרַע נֶגֶד אוֹתָן שָׁלוֹשׁ עֲבֵרוֹת, הַפֵּרוּשׁ: שֶׁעוֹבֵר עַל אוֹתָן שָׁלוֹשׁ עֲבֵרוֹת פַּעַם אַחַת מֵחֲמַת רֹב הַיֵּצֶר, וְלֹא כְּנֶגֶד הַמְּשֻׁמָּד הַיֹּצֵא מִן הַכְּלָל לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בְּכָל עֵת. וְעוֹד בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע קָשֶׁה לוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה: כֵּיוָן שֶׁהוּא רָגִיל בְּכָךְ וְלִמֵּד לְשׁוֹנוֹ לְדָבָר רַע. וְעוֹד הַחֵטְא קַל בְּעֵינָיו, כִּי אָמַר: ״לֹא עָשִׂיתִי רַק דִּבּוּר בְּעָלְמָא!״ וְאֵינוֹ נוֹתֵן לֵב לָשׁוּב לְרֹב הַנֶּזֶק שֶׁיַּעֲשֶׂה. וַאֲפִלּוּ אִם יָשׁוּב אֵין תְּשׁוּבָתוֹ שְׁלֵמָה, כִּי אֵינוֹ מַכִּיר גֹּדֶל הַחֵטְא אֲשֶׁר עָשָׂה. וְהוּא צָרִיךְ מְחִילָה מֵאוֹתָן שֶׁדִּבֵּר עֲלֵיהֶם, וְהוּא אֵינוֹ זוֹכֵר מִי הֵם כֻּלָּם. וְעוֹד יֵשׁ שֶׁדִּבֵּר עָלָיו וְעָשָׂה לוֹ רָעָה, וְהִזִּיק לוֹ לְאוֹתוֹ אָדָם, וְשָׁכַח מָה דִּבֵּר עָלָיו, כִּי לָשׁוֹן הָרַע מְכֻסֶּה וּמַכֶּה בַּסֵּתֶר, הוּא בְּכָאן וּמַכֶּה אֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁרָחוֹק מִמֶּנּוּ (ערכין טו ב), וְזֶה הַחוֹטֵא מִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ לְהוֹדִיעַ שֶׁגְּמָלוֹ רָעָה. וּפְעָמִים יְדַבֵּר עַל פְּגַם מִשְׁפָּחָה, וְיַזִּיק לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים אַחֲרָיו; וְאֵין לוֹ מְחִילָה לָזֶה, כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי בבא קמא ח ז): הַמְדַבֵּר בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה - אֵין לוֹ מְחִילָה עוֹלָמִית.