אורחות צדיקים · פרק כ״ה, כ״ב

בַּעַל הַלָּשׁוֹן מְחַפֵּשׂ מוּמֵי בְּנֵי אָדָם. וְהוּא דּוֹמֶה לַזְּבוּבִים, שֶׁהֵם יָנוּחוּ לְעוֹלָם עַל מְקוֹם הַלִּכְלוּךְ; אִם יֵשׁ בְּאָדָם שְׁחִין - הַזְּבוּבִים מַנִּיחִים אֶת הַגּוּף וְיֵשְׁבוּ עַל הַשְּׁחִין. וְכָךְ הוּא בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע: מַנִּיחַ כָּל הַטּוֹב בָּאָדָם, וּמְדַבֵּר מִן הָרַע. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁהָלַךְ עִם חָכָם בַּשָּׂדֶה וְרָאָה נְבֵלָה אַחַת. אָמַר אוֹתוֹ הָאָדָם: ״כַּמָּה מַסְרַחַת נְבֵלָה זוֹ!״ אָמַר הֶחָכָם: ״כַּמָּה לְבָנִים שִׁנֶּיהָ!״ הֶחָכָם הוֹכִיחַ לְאוֹתוֹ אָדָם וְאָמַר: ״לָמָּה תֹּאמַר הַגְּנַאי שֶׁלּוֹ, תֹּאמַר הַשֶּׁבַח!״ כִּי לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל עוֹלָם.