אורחות צדיקים · פרק כ״ד, ל״א

דֶּרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו, וְנוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ - אֵיךְ שֶׁהֵם עוֹשִׂים יַעֲשֶׂה גַּם הוּא. לְפִיכָךְ יֵשׁ לָאָדָם לְהִתְחַבֵּר לַצַּדִּיקִים, וְלֵשֵׁב אֵצֶל חֲכָמִים תָּמִיד, כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם; וְיִתְרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. וְהוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי יג כ): ״הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְּסִילִים יֵרוֹעַ״. וְאוֹמֵר (תהלים א א): ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים...״.