אורחות צדיקים · פרק כ״ד, כ״ז

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד כָּשֵׁר שֶׁהָיָה לוֹ בַּת לְהַשִּׂיא. וְהָיוּ בְּצִדּוֹ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר כָּל אֶחָד חָפַץ לִשָּׂא בִּתּוֹ. וְהָלַךְ הָאָדָם הַכָּשֵׁר, וּבִקֵּשׁ מֵאָדָם אֶחָד לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְרִיבָה, וְלָקַח לְבַסּוֹף אוֹתָם שְׁנַיִם לָדוּן בֵּינֵיהֶם, וְעָשׂוּ כָּךְ. אֶחָד מֵהֶם הָיָה מַחֲנִיף לְאוֹתוֹ אָדָם כָּשֵׁר כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ, וְהָיָה מְזַכֶּה אוֹתוֹ בְּכָל דְּבָרָיו. וְאוֹתוֹ אַחֵר אָמַר: אֵין הַדִּין עִמְּךָ אֶלָּא עִם חֲבֵרְךָ. וְאָז נָתַן בִּתּוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁהָיָה מְחַיֵּב אוֹתוֹ, כִּי אָמַר: וַדַּאי הוּא אָדָם טוֹב, שֶׁלֹּא הֶחֱנִיף וְלֹא נָשָׂא לִי פָּנִים (ספר חסידים תתשמב).