אורחות צדיקים · פרק כ״ד, י״ג

וְהַצַּדִּיקִים מוֹאֲסִים הָרְשָׁעִים. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא צב ב): לֹא לְחִנָּם הָלַךְ הַזַּרְזִיר אֵצֶל הָעוֹרֵב, אֶלָּא שֶׁהוּא מִינוֹ; וְכֵן אָדָם הַמִּתְחַבֵּר לְרֵעֵהוּ הַדּוֹמֶה לוֹ. וְאָמְרוּ (מגילה כח א): אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג יד): ״לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ״. וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע - עֵינָיו כֵּהוֹת לְעֵת זִקְנָתוֹ, כְּיִצְחָק אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּהוּ עֵינָיו מִפְּנֵי שֶׁהִסְתַּכֵּל בְּעֵשָׂו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה מַכִּירוֹ בְּמַעֲשָׂיו.