אורחות צדיקים · פרק כ״א, ז׳

וְעוֹד: אָדָם יָכוֹל לְגַלּוֹת לוֹ סוֹדוֹת, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בְּרֹב דְּבָרִים - לֹא יְגַלֶּה. וְעוֹד, שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בִּרְכִילוּת. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי יח כא): ״מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן״. כִּי אָדָם עוֹשֶׂה בִּלְשׁוֹנוֹ יוֹתֵר מִמָּה שֶׁעוֹשֶׂה בְּחַרְבּוֹ: כִּי אָדָם עוֹמֵד כָּאן וּמוֹסֵר אֶת חֲבֵרוֹ הָרָחוֹק מִמֶּנּוּ לְמִיתָה, אֲבָל הַחֶרֶב אֵינוֹ מֵמִית אֶלָּא בְּסָמוּךְ. לְכָךְ נִבְרְאוּ בָּאָדָם שְׁתֵּי עֵינַיִם, וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם, וּשְׁתֵּי נְחִירַיִם, וּפֶה אֶחָד: לוֹמַר שֶׁיְּמַעֵט בְּדִבּוּרוֹ. הַשְּׁתִיקָה יָפָה לַחֲכָמִים, קַל וָחֹמֶר לַטִּפְּשִׁים. סְיָג לַחָכְמָה - שְׁתִיקָה (אבות ג יג). סַמָּא דְּכֹלָּא - מַשְׁתּוֹקָא (מגילה יח א).