הַחֲמִישִׁי: כְּשֶׁמּוֹכִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּמָה שֶׁעָשָׂה רָעָה לָאָדָם בְּמַעֲשִׂים אוֹ בִּדְבָרִים, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְאוֹתוֹ אָדָם לְשׁוּם דָּבָר, וְאֵינוֹ מְקַוֶּה לְקַבֵּל טוֹבָה מִמֶּנּוּ; וְיֵלֵךְ מֵעַצְמוֹ בִּלְתִּי הַפְצָרַת אֲחֵרִים וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וּמַכְנִיעַ עַצְמוֹ מִלְּפָנָיו, וּמְתַקֵּן אֶת שֶׁעִוֵּת, וּמְדַבֵּר לוֹ תַּחֲנוּנִים - גַּם זֶה סִימָן לַעֲנָוָה.
אורחות צדיקים · פרק ב׳, כ״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורחות צדיקים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.