אורחות צדיקים · פרק ב׳, י״ז

וְכֵן לָרְשָׁעִים מַרְאִים עֲבֵרוֹת שֶׁלֹּא עָשׂוּ, וּכְשֶׁיֹּאמְרוּ: הֲלוֹא לֹא עָשִׂינוּ! יָשִׁיבוּ לָהֶם: אֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת עָשׂוּ אוֹתָם שֶׁסִּפַּרְתֶּם עֲלֵיהֶם לָשׁוֹן הָרַע, וְנִטְּלוּ מֵהֶם וְנִתְוַסְּפוּ עֲלֵיכֶם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עט יב): ״וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם, חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ יְיָ״ - כִּי כָּל הַמְּחָרֵף הַצַּדִּיק, כְּאִלּוּ מְחָרֵף הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, כִּי אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל הֵם נִקְרָאִים ״אוֹיְבֵי הַשֵּׁם״ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. וְעַל זֶה הֻזְהַרְנוּ בַּתּוֹרָה (דברים כד ט): ״זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם״.