אורחות צדיקים · פרק י״ז, ו׳

וְהַמִּדָּה הַחֲשׁוּבָה הַזֹּאת הַלְוָאָה הִיא אֵצֶל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט יז): ״מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל״. וְאָמַר הֶחָכָם: עֲשֵׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁרָאוּי לְכָךְ וְעִם מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְכָךְ. פֵּרוּשׁ: ״עִם מִי שֶׁרָאוּי לְכָךְ״ - יִהְיֶה הַחֶסֶד בִּמְקוֹמוֹ, ״וְעִם מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְכָךְ״ - תִּהְיֶה אַתָּה רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מִי שֶׁנּוֹתֵן מַתָּנָה גְּדוֹלָה לְמִי שֶׁשָּׁאַל הַמַּתָּנָה - הוּא חֲצִי נָדִיב. אֲבָל הַנָּדִיב הַשָּׁלֵם הוּא הַנּוֹתֵן תָּדִיר, הֵן רַב אוֹ מְעַט, קֹדֶם שֶׁיִּשְׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ.