אורחות צדיקים · פרק י״ב, כ״ב

וְדַע כִּי גְּמַר שֵׂכֶל שֶׁל אָדָם הוּא שֶׁיִּמְשֹׁל עַל כַּעַס, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט יא): ״שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ״. הַכַּעַס נוֹטֶה מְאוֹד אֶל הַגַּאֲוָה, וְאֵין הַכּוֹעֵס נִמְלָט מִן הַגַּאֲוָה; וּכְבָר יָדַעְתָּ רָעוֹת הַגַּאֲוָה. וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִן הַכַּעַס; וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו - יַעְצֹר אֶת הָרוּחַ וְלֹא יִכְעַס. וְכֵן צָרִיךְ בַּעַל הַכַּעַס לַעֲשׂוֹת מִתְּחִלָּה, כְּשֶׁיַּעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלֹּא יִכְעַס: צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ כְּלָל, אֲפִלּוּ הֻכָּה וְקֻלַּל - לֹא יִרְגַּז וְלֹא יָחוּשׁ.