אורחות צדיקים · פרק י״ב, י״א

וּכְבָר יָדַעְתָּ מֵהִלֵּל וְשַׁמַּאי, שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם אוֹתָם שְׁלֹשֶׁת הַגֵּרִים: קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְשָׁה לְטָרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם, עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבָנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה (שבת לא א). הִלֵּל מֵרֹב עֲנָוָה שֶׁהָיְתָה בּוֹ - לֹא הָיָה אָדָם יָכוֹל לְהַכְעִיסוֹ; כִּי הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הַכַּעַס קוֹנֶה מִדַּת הָעֲנָוָה וְהָרַחֲמָנוּת, כִּי מֵחֲרוֹן אַף יִהְיֶה מִדַּת הָאַכְזָרִיּוּת, דִּכְתִיב (שמות כב כג): ״וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב״. וְכֵן לְעוֹלָם אֵצֶל חֲרוֹן אַף כְּתִיב הַנְּקָמָה (דברים יא יז): ״וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם, וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ״.