אורחות צדיקים · פרק י׳, ז׳

דַּע כִּי מַדְרֵגוֹת הַתְּשׁוּבָה - הַכֹּל לְפִי עֶצֶם הַיָּגוֹן. כִּי הַיָּגוֹן בָּא מֵאֵת טֹהַר הַנֶּפֶשׁ, הַנְּשָׁמָה הָעֶלְיוֹנָה, וְעַל כֵּן מְקֻבָּל הַיָּגוֹן וְהַדְּאָגָה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה: הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הִכְעִיסוּהוּ יְלִידֵי בֵּיתוֹ הַקְּרוֹבִים אֵלָיו, וְהֵם מֵאֲצִילֵי הָאָרֶץ הַנִּכְבָּדִים - יִתֵּן לָהֶם יוֹתֵר חֲנִינָה וְחֶמְלָה מֵחֶמְלָתוֹ עַל הָרְחוֹקִים וְהַפְּחוּתִים. לָכֵן יַחְמֹל הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא עַל הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא מִצְטַעֶרֶת וְדוֹאֶגֶת עַל חַטֹּאתֶיהָ. וְכֵן אָמַר דָּוִד (תהלים לח י): ״יְיָ נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי, וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה״.