אורחות צדיקים · פרק א׳, ל״ד

אַךְ הַיָּשָׁר הוּא: לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה בַּאֲרִיכוּת, וִיצַוֶּה עַל הַטּוֹב וְיַזְהִיר מֵהָרַע, וְיַעֲשֶׂה כָּל הַטּוֹבוֹת בְּגָלוּי וּבַסֵּתֶר. וְאִם יְכַבְּדוּהוּ עַל זֶה וִישַׁבְּחוּהוּ - אֵין מַזִּיק לוֹ בַּשֶּׁבַח, אַחֲרֵי שֶׁלֹּא כִּוֵּן לָזֶה בִּשְׁעַת הַמַּעֲשֶׂה. לָכֵן בְּעֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה הַטּוֹב, תַּבְחִין בְּעַצְמְךָ מִמִּי אַתָּה מְקַוֶּה הַגְּמוּל: אֲשֶׁר מֵהָאֵל - הוּא שָׁלֵם, אֲבָל אִם מֵאֲחֵרִים - אֵינוֹ שָׁלֵם. וְגַם תַּבְחִין אִם זֶה הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִפְנֵי הָעוֹלָם, אִם הָיִיתָ עֹשֶׂה בְּיִחוּד בְּחַדְרֵי חֲדָרִים בָּזֶה הָעִנְיָן אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשֶׂה בָּרַבִּים, וְאִם יִתְבָּרֵר לְךָ זֶה - אָז מַעֲשֶׂךָ שָׁלֵם.